דיור בקהילה למוגבלות: איך ארה"ב, קנדה, בריטניה וגרמניה מבטיחות את הזכות בחוק
סקירה משווה של מרכז המחקר של הכנסת בודקת איך מדינות שונות בעולם מעגנות בחוק ובפסיקה את זכות אנשים עם מוגבלות לגור בקהילה.
עובדות מהירות
- לפי סקירה משפטית של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בארצות הברית קבע בית המשפט העליון בפסק דין תקדימי משנת 1999 שעל המדינות להעדיף דיור בקהילה על פני מוסדות טיפוליים, בכפוף לכך שהדבר מתאים מבחינה טיפולית, שהאדם המיועד לכך אינו מתנגד, ושהדבר אפשרי בהתחשב במשאבי המדינה ובצורכי אנשים אחרים עם מוגבלות.
- לפי המסמך, בקנדה מחויבותה הפדרלית לעיקרון הדיור בקהילה מבוססת על היותה צד לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות, שעליה חתמה ב-2007 ואשררה ב-2010. במחוז מניטובה נקבעה בחוק הנחת יסוד שלפיה אדם עם מוגבלות מסוגל לקבל החלטות בעצמו כל עוד לא הוכח אחרת, והוקמה מכוח החוק סוכנות ייעודית לדיור בקהילה המעניקה רישיונות למקומות המיועדים לכך.
- בבריטניה, שאשררה את האמנה הבינלאומית ב-2009, חוק החולים הכרוניים ובעלי המוגבלות משנת 1970 מחייב את הרשות המקומית לספק לאנשים עם מוגבלות בתחומה סיוע לניהול חייהם בביתם, ובתי המשפט הבריטיים קבעו באופן עקבי שעדיף לאדם עם מוגבלות נפשית או שכלית לנהל את חייו במסגרת קהילתית ומשפחתית מאשר במוסד טיפולי.
- בגרמניה, הזכות לדיור בקהילה מוסדרת בחלק התשיעי של הקוד החברתי הגרמני, המחייב מתן שירותים המקדמים חיים אוטונומיים בביתו של האדם על פני מוסד טיפולי. לפי המסמך, ארגונים לא ממשלתיים טענו שסעיף בקוד המתנה מתן שירותים כאמור בכך שעלותם "סבירה" חוסם בפועל את מימוש הזכות עבור רבים, וטענה זו התקבלה בוועדת האו"ם לענייני זכויות אנשים עם מוגבלות בישיבתה ממרץ 2015, שקבעה כי יש לתקן את ההוראה.
- ביפן, שחתמה על האמנה הבינלאומית בספטמבר 2007 ואשררה אותה בסוף ינואר 2014, המעבר מטיפול מוסדי לטיפול המאפשר המשך מגורים בקהילה איטי יותר מאשר במדינות מפותחות אחרות, מסיבות תרבותיות-פוליטיות ייחודיות ליפן, אף שהחקיקה שם עוברת שינויים עקביים שמגמתם הגברת השילוב בקהילה.
ישראל אינה לבד בהתמודדות עם השאלה איך להבטיח בחוק, ולא רק בהצהרות עקרוניות, שאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית יוכלו לגור בקהילה ולא במוסד. סקירה משווה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מדצמבר 2015 בחנה כמה מדינות מערביות, ומצאה גישות שונות מאוד, עם הצלחות חלקיות ומכשולים דומים.
ארצות הברית: הלכת Olmstead
בארצות הברית, שלא אשררה את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות אך מחויבת לעיקרון דרך חקיקה פדרלית ופסיקה, ניתן בשנת 1999 פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון. נקבעה בו ברירת מחדל שלפיה על המדינות להעדיף דיור בקהילה, ובלבד שהדבר מתאים טיפולית, האדם עצמו אינו מתנגד, וניתן להעניק את הדיור בהתחשב במשאבי המדינה ובצורכי אנשים נוספים עם מוגבלות. עמדה זו מבוססת גם על חוק השיקום האמריקאי משנת 1973 ועל חוק האמריקנים בעלי מוגבלויות משנת 1990. עם זאת, לפי הסקירה, למרות התקוות הגדולות, השפעת פסק הדין על המציאות בשטח לא הייתה דרמטית.
קנדה: הבדלים בין מחוזות
קנדה חתמה על האמנה הבינלאומית ב-2007 ואשררה אותה ב-2010. אבל המדיניות בפועל נקבעת ברמת המחוזות, ויש הבדלים ניכרים ביניהם. במחוז מניטובה נקבעה בחוק הנחה שלפיה אדם עם מוגבלות מסוגל לקבל החלטות בעצמו כל עוד לא הוכח אחרת, והוקמה סוכנות ייעודית לדיור בקהילה שמעניקה רישיונות למקומות דיור. במחוז אונטריו נקבעה פרוצדורה להגשת בקשה לתמיכה ולשירותים, כולל דיור פרטני, דיור בקבוצות, דיור אצל משפחות אומנה ודיור התומך בחיים עצמאיים. בקולומביה הבריטית הוקמה רשות סטטוטורית ייעודית לקידום תוכנית לדיור בקהילה.
בריטניה: חובה על הרשות המקומית
בריטניה אשררה את האמנה הבינלאומית ב-2009. עוד קודם לכן, חוק החולים הכרוניים ובעלי המוגבלות משנת 1970 חייב את הרשות המקומית לספק לתושבים בעלי מוגבלות בתחומה סיוע לניהול חייהם בביתם. בתי המשפט הבריטיים קבעו באופן עקבי לאורך השנים שעדיף לאדם עם מוגבלות נפשית או שכלית לנהל את חייו במסגרת קהילתית ומשפחתית מאשר במוסד טיפולי.
גרמניה: הזכות שקיימת אבל מותנית ב"עלות סבירה"
בגרמניה העיקרון שלפיו אנשים עם מוגבלות זכאים ליחס שווה מעוגן בחוקה עצמה, והזכות לדיור בקהילה מוסדרת בחלק התשיעי של הקוד החברתי הגרמני. אך לפי הסקירה, ארגונים לא ממשלתיים טענו שסעיף בקוד, המתנה מתן שירותים לקידום השילוב בקהילה בכך שעלותם "סבירה", חוסם בפועל את הדלת בפני חוסים רבים. הטענה הזו התקבלה בוועדת האו"ם לענייני זכויות אנשים עם מוגבלות בישיבתה ממרץ 2015, שקבעה כי יש לתקן את ההוראה.
יפן: מעבר איטי יותר
יפן חתמה על האמנה הבינלאומית בספטמבר 2007 ואשררה אותה בסוף ינואר 2014. לפי הסקירה, המעבר מטיפול מוסדי לטיפול המאפשר המשך מגורים בקהילה איטי שם יותר מאשר במדינות מפותחות אחרות, בשל סיבות תרבותיות-פוליטיות ייחודיות. עם זאת, יש שינויים עקביים בחקיקה היפנית שמגמתם הגברת השילוב בקהילה וצמצום הטיפול המוסדי.
מה אפשר ללמוד מכך
המשותף לכל המדינות שנסקרו הוא שהזכות לדיור בקהילה, גם כשהיא מעוגנת בחוק, מתנגשת שוב ושוב עם שיקולי תקציב ועם קצב איטי של יישום בפועל. גם ישראל, שאשררה את האמנה ב-2012, נמצאת בתהליך דומה, כפי שמתואר במדריכים נפרדים על תולדות החקיקה הישראלית ועל קריטריוני הזכאות בפועל.
לליווי חינם בעברית, אפשר לפנות לקו החינם של עמותת For You בטלפון 03-382-5888.
שאלות נפוצות
מה קבעה הלכת Olmstead בארה"ב לגבי דיור בקהילה?
פסק דין של בית המשפט העליון האמריקאי משנת 1999 קבע שעל המדינות להעדיף מתן טיפול באמצעות דיור בקהילה על פני החזקה במוסד, כאשר הדבר מתאים מבחינה טיפולית, האדם המיועד לכך אינו מתנגד, וניתן להעניק את הדיור בהתחשב במשאבי המדינה ובצורכי אנשים נוספים עם מוגבלות. לפי הסקירה, השפעת פסק הדין על המציאות בפועל בארצות הברית לא הייתה דרמטית כפי שקיוו רבים.
האם בכל המדינות שנסקרו המעבר לדיור בקהילה הושלם בהצלחה?
לא. הסקירה מציינת שביפן המעבר ממוסדי לקהילתי איטי יותר מבמדינות מפותחות אחרות מסיבות תרבותיות-פוליטיות, ושבגרמניה ארגונים לא ממשלתיים טענו שסעיף המתנה מתן שירותים בעלות "סבירה" חוסם בפועל את מימוש הזכות לרבים, טענה שהתקבלה בוועדת האו"ם ב-2015.
קישורים רשמיים
המידע בעמוד זה כללי בלבד ואינו ייעוץ משפטי. סכומים ותנאים מתעדכנים, ותשובה מחייבת תתקבל רק מהגורם הרשמי. עודכן לאחרונה: 30.08.2026. יש לכם שאלה על המצב האישי שלכם? חייגו חינם: 03-382-5888