קצבאות וגמלאותעודכן: 20.08.2026

מרמה מול הביטוח הלאומי: מתי מדובר בעברה של מאסר שנה ומתי רק בקנס, לפי החוק

סעיף 398 לחוק הביטוח הלאומי מבחין בין גרימת גמלה במרמה, שדינה מאסר שנה, לבין הצהרה כוזבת של תובע, שדינה קנס בלבד, וקובע מי אשם בעברה של תאגיד.

חוק הביטוח הלאומי לא מסתפק בקביעת זכויות וגמלאות, הוא כולל גם פרק שלם של עונשין. הפרק הזה מבחין בין כמה רמות חומרה שונות: מרמה ממש, שדינה מאסר, לעומת הצהרה כוזבת של תובע רגיל, שדינה קנס בלבד. גם מי שרק מכיר את המונח "הונאת ביטוח לאומי" באופן כללי, כדאי שיידע איך החוק בפועל מחלק את האחריות.

העברה החמורה: מרמה במתן גמלה

סעיף 398(א) לחוק קובע שמי שעשה אחת משלוש פעולות, דינו מאסר שנה אחת: גרם במרמה או על ידי העלמת עובדה למתן גמלה לפי החוק או להגדלתה, בין שהגמלה הגיעה לידיו ובין שהגיעה לידי אדם אחר; מסר הצהרה כוזבת בקשר לדמי ביטוח או העלים עובדה שיש לה חשיבות לענין זה; או קשר קשר עם אדם אחר כדי להביא להקטנת דמי ביטוח או להגדלת גמלה. אלה שלוש הפעולות שהחוק מגדיר כעברה החמורה ביותר בפרק העונשין.

ההבדל המשמעותי: הצהרה כוזבת של תובע

לצד זה קובע סעיף 398(א1) הוראה נפרדת ומקלה יותר: תובע שמסר הצהרה כוזבת לגבי מידע הדרוש למוסד לצורך קביעת זכאותו לגמלה, שיעורה או עדכונה, או שהעלים מידע כאמור, דינו קנס בלבד, כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, ולא מאסר. ההבחנה הזו חשובה: החוק מבדיל בין תובע שמוסר מידע כוזב לגבי הבקשה שלו עצמו, לבין מי שפועל במרמה ממש כדי לחלץ גמלה או להגדילה.

מעביד ועצמאי שלא שילמו

סעיף 398(ג) עוסק במעביד שלא שילם דמי ביטוח בעד עובדו: דינו מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, ואם המעביד הוא תאגיד, דינו כפל הקנס האמור. סעיף 398(ד) קובע לעומת זאת שמי שלא שילם ביודעין דמי ביטוח בעד עצמו, כלומר עצמאי, דינו קנס בלבד, בלי אפשרות מאסר.

אחריות נושאי משרה בתאגיד

כשעברה לפי סעיף 398 נעברת בידי תאגיד, קובע סעיף 398(ה) שאשם בה גם כל אדם שבשעת ביצוע העברה היה בו חבר מינהלה, מנהל, שותף (למעט שותף מוגבל), או עובד האחראי למעשה נושא העברה. יש לאותו אדם הגנה, אבל היא כפולה: עליו להוכיח גם שהעברה נעברה שלא בידיעתו, וגם שהוא נקט את כל האמצעים הסבירים למנוע את ביצועה. הוכחת רכיב אחד בלבד לא מספיקה.

בית המשפט המוסמך

סעיף 399 לחוק קובע שבית משפט שלום הוא המוסמך לדון בכל תביעה לפי סעיף 398. זה שונה מהמסלול המוכר יותר של תביעות אזרחיות על זכויות מול הביטוח הלאומי, שמתבררות בבית הדין לעבודה. כלומר, כשמדובר בהליך הפלילי על מרמה או אי-תשלום דמי ביטוח, הזירה המשפטית שונה לגמרי מהזירה של ערעור על החלטת המוסד.

שורה תחתונה

חוק הביטוח הלאומי בונה מדרג ברור של אחריות פלילית: מרמה ממש וקשירת קשר להקטנת תשלומים או הגדלת גמלאות עלולות להסתיים במאסר שנה, בעוד שהצהרה כוזבת של תובע רגיל לגבי בקשתו שלו מטופלת בקנס בלבד. גם מעבידים ועצמאים שלא משלמים דמי ביטוח נמצאים תחת האחריות הזו, ונושאי משרה בתאגיד לא פטורים אוטומטית אלא נדרשים להוכיח בפועל שלא ידעו ושנקטו אמצעים סבירים למנוע את העברה.