פסק דין בורוכוב: מתי מעסיק חייב להעדיף עובד עם מוגבלות בפיטורי צמצום

עובדות מהירות

• יהודית בורוכוב, כלכלנית בהשכלתה ובעלת תואר שני במנהל עסקים, ילידת 1961, עבדה בחברת תרכובות ברום בע"מ, וסבלה ממחלת הפיברומיאלגיה שהגבילה את תפקודה באופן מהותי וקבוע בביתה, מחוצה לו ובחייה החברתיים.
• החברה פיטרה אותה במסגרת הליך של פיטורי צמצום. לטענתה, סיפרה למעסיקה על בעיותיה הרפואיות ועל חששה שלא תמצא תעסוקה חלופית בשל מצבה, אך המעסיקה לא הביאה זאת בחשבון בהחלטה על פיטוריה.
• בית הדין האזורי לעבודה קיבל את תביעתה, קבע שהיא "אדם עם מוגבלות" לפי החוק, שהמעסיקה ידעה או הייתה צריכה לדעת זאת, וחייב את החברה להשיבה לעבודה מידית, לשלם לה שכר מאז הפיטורים, וכן פיצוי משמעותי בגין עוגמת נפש והוצאות משפט.
• החברה ערערה לבית הדין הארצי לעבודה, שקיבל פה אחד (ע"ע 34784-10-16, 15.10.2018) את העיקרון המשפטי שקבע בית הדין האזורי: לפי סעיף 9 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, על מעסיק להביא בחשבון בעת פיטורי צמצום את חובת מתן הייצוג ההולם, ולהעדיף לפטר עובד אחר בעל נתונים דומים שאינו "אדם עם מוגבלות", גם במחיר העדפת העובד המוגבל על פני אחרים.
• בית הדין הארצי קבע גם שיש לפרש את ההגדרה של "אדם עם מוגבלות" בגמישות ובהרחבה: אין צורך במוגבלות חמורה, אין צורך בקביעת אחוזי נכות מהביטוח הלאומי, ואין צורך באישור רפואי מפורש, ודי שהליקוי משפיע על תחום חיים עיקרי אחד שאינו חייב להיות דווקא תעסוקה. עם זאת, על העובד להצביע באופן מנומק על תחום חיים ספציפי שבו תפקודו מוגבל באופן מהותי, ולדווח למעסיק על מצבו כדי שתקום לו ההגנה.
• בהחלת העיקרון הזה על המקרה הקונקרטי, קבע בית הדין הארצי שבורוכוב עצמה לא הצליחה להוכיח שהיא עומדת בדרישות ההגדרה, וביטל את כל הסעדים שנפסקו לזכותה: ההשבה לעבודה, השכר הרטרואקטיבי והפיצוי. הערעור התקבל.